מקצועות ספורט    כדורגל   

        בית"ר בכדורגל

בית"ר ת"א:

בשנת 1934 הקים מנחם ליקורמן, מפקד בית"ר במעוז המצודה, את קבוצת הנוער בית"ר תל אביב (עד אז התנגדו מפקדי בית"ר לענף הכדורגל ודגלו רק בג'ודו ובאגרוף). ליקורמן פנה ללוניה דבורין ששיחק אז במכבי תל אביב אך היה חבר בתנועת בית"ר להצטרף לשורות בית"ר הצעירה בכדורגל והיות ולוניה היה היחיד שהיו לו יסודות בכדורגל הוא אימן את חבריו שהיו חסרי ידע בסיסי. הרכב השחקנים אז היה: צפיפו, מיכאלוביץ, אלברט לוי, שוורץ, פודמסקי, בז'רנו, אלחנתי, חלוביץ, וילוז'ני, אלדובי וחנניה.

בסוף שנות השלושים הצטרפו לקבוצת בית"ר הצעירה שחקנים מנוסים נוספים: יחיאל דיקפלד, יוסף טופיול, גבריאל אמסלם, בורנשטיין, אלדובי ומניאל. בתחילת 1935 לקראת פתיחת עונת הכדורגל הצטרפו עוד שני שחקנים ממכבי ת"א יהושע זליקובסקי ואברהם בוגדנוב ובעקבות ההתגברות החשובה החלה קבוצת הנוער של בית"ר ת"א בתקופת הזוהר שלה והפכה לשם דבר. הקבוצה המחודשת ניצחה בתוצאות גבוהות והפכה להיות לגאוות המועדון הבית"רי. קבוצת הבוגרים שנוסדה אז ע"י מאיר קוסובסקי התפרקה אחרי תקופה קצרה וכשבגרו שחקני הנוער הם תפסו את מקומה. בשנת 1937 זכתה בית"ר ת"א באליפות ליגה ג' ועלתה לליגה ב' אך כשעמדה לעלות לליגה הראשונה טענו בהתאחדות לכדורגל שהבית"רים אינם בשלים עדיין להתמודד בליגה הראשונה ורק לאחר משחק ידידות נגד מכבי ת"א מליגה א' שנערך באצטדיון המכביה בו נצחו הבית"רים 1:0 הכירו הגורמים בהתאחדות בבית"ר ת"א כקבוצה הראויה להופיע בליגה הראשונה של ארץ ישראל. בישיבת ועדת הליגה והגביע של ההתאחדות הארץ ישראלית לכדורגל מיום 15.1.1940 הוחלט לצרף את קבוצת בית"ר ת"א לליגה הראשונה לאחר שהוכתרה כאלופת ליגה ב' שנתיים ברציפות, כשבשנת 1939 סיימה הקבוצה את השנה עם 22 ניצחונות וללא הפסד אחד.

ב- 10.2.1940 נערך הדרבי הראשון מול הפועל ת"א במגרש אבו חצרה ביפו. עשרות אלפי צופים הגיעו למשחק ומילאו את היציעים וגם את הגגות והמרפסות הסמוכים. הפועל ניצחו באותו משחק 1:0 (בגלל החלטת שופט) ובגומלין שנערך באצטדיון המכבייה ניצחה בית"ר את הפועל 3:0. המשחקים בין בית"ר ל הפועל היו לאירוע מסעיר גם בגלל ההיבט הפוליטי. עד לעלייתה של בית"ר לליגה הראשונה נמנעו קבוצות הפועל מלהתמודד אתה. בליגה הראשונה לא הייתה לאנשי הפועל ברירה אך עדיין ניסו בהתאחדות לכדורגל בהם שלטו אנשי מכבי והפועל לנשל את בית"ר מתארים בליגה, אך הם לא הצליחו לעשות זאת במסגרת הגביע. במשך כל השנה הראשונה הפסידה בית"ר בשלושה משחקים בלבד בליגה, אך ההפתעה הגדולה ביותר הייתה בגביע. ב-20.4.1940 נערך בחיפה משחק חצי הגמר של הגביע הארץ ישראלי בין הקבוצה הבריטית "הבטריה" (שהייתה מורכבת מטובי השחקנים הבריטים במזרח התיכון) לבין בית"ר ת"א. השופט היה קצין בריטי, שהפך להיות השחקן הבריטי ה-12 במגרש.

לקראת סיום המחצית כבש כספי, שחקן בית"ר שער והשופט העוין פסל אותו. שחקן בית"ר נתן פנץ מחה לפני השופט על החלטתו, ובתגובה הצביע השופט לעבר פיקודיו ששמרו על הסדר במגרש ומיד הופיעו שני קציני משטרה ועצרו את פנץ (למעשה מבלי שהורחק) ולקחו אותו לחדר מעצר. חבריו לא השלימו עם ההחלטה ירדו מהמגרש והשופט איים בהפסד טכני. ניצב בית"ר בארץ שנכח במגרש שכנע את הבית"רים בשם התנועה לחזור לשחק. לקראת סיום המשחק בעט כספי ממרחק 50 מטר לשער הבריטים ואפילו השופט הבריטי לא יכל היה לפסול את השער ובית"ר עלתה לגמר. הקהל היהודי כולל אוהדי הפועל ומכבי יצאו מגדרם משמחה ושיירה ארוכה של מכוניות לוותה את הבית"רים בדרכם הביתה. משחק הגמר נגד מכבי ת"א ניצחו הבית"רים 3:1 ועשו היסטוריה בשנה הראשונה בה עלו לליגה הלאומית זכו בפעם הראשונה בתולדותיהם בגביע. לבית"ר ת"א הצטרפו שישה שחקנים ממכבי פ"ת: בנימין מזרחי, עזרא צוער, דוד רוזנצוייג, אלימלך קרסנינסקי, אליעזר שפיגל, ומשה כהן. בשנת 1942 הגיעו שוב הבית"רים לגמר הגביע והפעם נגד מכבי חיפה. בית"ר ניצחה 12:1 כשאליעזר שפיגל כבש שבעה שערים מתוך 12 השערים וזכתה בפעם השנייה ברציפות בגביע הארץ ישראלי. בשנת 1945 זכתה קבוצת בית"ר ת"א באליפות המדינה. בגמרים אלו שיחקו בבית"ר ת"א הקפטן וראש הקבוצה ומייסדה לוניה דבורין, שהיה גם שחקן נבחרת וכן שיחקו אז שחקני הנבחרת והבינלאומיים נתן פנץ, ארנסט (ורמש) ויינברגר, אברהם בוגדנוב, השוער בנימין מזרחי, אליעזר שפיגל, ורנר כספי, יום-טוב מנשרוב, קרצ'מן, יהושע זליבנסקי, קרסיננסקי, לוי ואחרים. פנץ נחשב לצעיר שחקני הנבחרת (בן 19 שיחק מול יוון) וכן שיחק באותה תקופה בבית"ר הבינלאומי צבי פוקס. אך תקופת הזוהר של בית"ר לא נפסקה וב6.5.1945 - התייצבה למפגש הבינלאומי החשוב ביותר בתולדותיה, וזאת מול "היידוק" ספליט היוגוסלבית, אחת הקבוצות הטובות ביותר באותה תקופה באירופה.

עם סגל שחקניה נמנו באותם ימים מרבית שחקני נבחרת יוגוסלביה. המשחק נערך לעיני 15,000 צופים במגרש המכבייה יומיים לפני סיום מלחמת העולם השנייה. יום אחד לפני כן שיחקה הקבוצה האורחת נגד מכבי תל אביב וניצחה 2:7. בית"ר התלבטה בשאלה - האם להביא שחקני חיזוק של "מכבי" או מבית"ר ירושלים? שחקן בית"ר תל אביב נתן פנץ (שנהרג כאיש אצ"ל ב-28 באפריל 1948 במלחמת השחרור) טען שבגלל פערי האיכות בין הקבוצות, רצוי לחזק את הקבוצה בשחקני "מכבי". לעומתו טען שחקן אחר, לוניה דבורין, שיש לחזק את הקבוצה בשחקני בית"ר ירושלים כדי לגבש קבוצה שתייצג את תנועת בית"ר כולה. כלומר, הרצון ליצור קבוצה ייחודית של "מרכז בית"ר" היה חזק מהרצון לנצח את הקבוצה האורחת, והקבוצה חוזקה בשני שחקנים מבית"ר ירושלים. הבית"רים התעלו על עצמם וניצחו 4:2, והרכב הקבוצה כבר מנה אז פרט למזרחי, דבורין, פנץ ורמש, בוגדנוב וגם את יצחק שניאור (מאמן נבחרת ישראל לעתיד), שרגא (קיצ'י) גרינוולד, סימון אלפסי, אשר בירנבלום ואחרים. המאמן של בית"ר היה אהרון ("ליוש") הס וכתב הספורט של "המשקיף" היה כמובן ליפא לויתן. חגיגת הניצחון על הקבוצה היוגוסלבית השתלבו בחגיגות הניצחון על גרמניה הנאצית, שנערכו באותו יום.

שנת 1945 הייתה שנת שיא מבחינת הישגי הקבוצה. בשנה זו היא נטלה בפעם הראשונה, והיחידה בתולדותיה, את אליפות ארץ ישראל (יחד עם הפועל תל אביב) במסגרת הליגה המלחמתית. לדעת שחקני בית"ר נמנעה "הפועל" מקיום משחק מכריע על האליפות מכיוון שחששה מהעימות עם קבוצת בית"ר, שהייתה טובה יותר. העובדה שהימים היו ימי "הסזון" נגד ה"פורשים", ובהם הוחרמו כל המפגשים עם ה"פורשים", מספקת הסבר נוסף לאי קיומו של המפגש בין אלופות המחוזות. האירוע הספורטיבי האחרון בטרם קום המדינה היה גמר הגביע ב 28.6.1947, בגמר שיחקו בית"ר ת"א ומכבי ת"א. בדקה ה 86 השוו שחקני בית"ר את התוצאה ל 3:3, השופט יון שלא ראה את השער בגלל החשיכה לא אישר את כיבוש השער, פרצה מהומה, הקהל פרץ למגרש והשופט הפסיק את המשחק. אחד משחקני בית"ר רץ לשולחן המזכירות וחטף את הגביע. השופטים קבעו שהמשחק לא הגיע לסיומו החוקי, נקבע ניצחון טכני למכבי שהובילה עד לכיבוש שער המחלוקת בתוצאה 2:3 והגביע הועבר למכבי. לאחר 31 שנה הוזמנו שחקני בית"ר ומכבי ת"א לאולם המוזיאון בת"א על מנת לקבל את מדליות גמר גביע 1947. המכבים הופיעו בהרכב כמעט מלא, מבית"ר הופיע רק הקפטן לוניה דבורין.

לאחר גמר הגביע ב 1947 הוציאו השלטונות הבריטים את בית"ר מחוץ לחוק היום והם טענו ששחקניה פועלים בשרות הארגון הצבאי הלוחם (מה שהיה נכון), וכשהנהלת בית"ר נוכחה לדעת שהקבוצה לא תוכל להמשיך במשחקים, אפילו לא במשחקי ידידות כדי לאפשר את המשך השתתפותה של קבוצת הכדורגל בליגה ובגביע הוחלט לשנות באופן זמני את שם הקבוצה מ"בית"ר" ל"נורדיה" – אגודת ספורט לחובבים בארץ ישראל. השם נבחר היות שבחו"ל נקראו כל מועדוני הנוער הבית"רי בשם זה על שמו של המנהיג מקס נורדאו.

נוסף על שינוי השם התחייב לפני הבריטים חבר הנהלת הקבוצה יצחק לנצ'נר, שהשחקנים לא יהיו קשורים בשום אופן לאצ"ל. קבלת התנאים הללו הביאה לידי חידוש השתתפותה של הקבוצה בליגה. עם הקמת נורדיה, הופיע "המשקיף הספורטיבי", מדור הספורט בביטאון התנועה הרביזיוניסטית "המשקיף", כמדור שבועי, כבימה אשר מעליה אפשר יהיה להגיב על קיפוחים שונים ולהשיב מלחמה שערה. אחד מאותם מעשי קיפוח שהעיתון ביקש למחות עליהם היה ההיתר שניתן לשחקני הקבוצה לעבור לקבוצות אחרות ללא צורך בהסגר כמקובל. למרות זאת לא נמצאו אז שחקנים שעזבו את הקבוצה לטובת קבוצות אחרות. שחקנים בודדים סירבו לשחק תחת השם "נורדיה", והבולט שבהם היה כוכב הקבוצה נתן פנץ. פנץ הכריז שיחזור לשחק רק תחת השם בית"ר.

בשנת 1947 הייתה אמורה נורדיה (בית"ר ת"א) להיות מוכתרת גם כאלופה, אך שני מחזורים לפני סיום הליגה החליטה ההתאחדות על הפסקת פעילות הליגה והיא חודשה רק לאחר הקמת המדינה. בשמונת השנים הראשונות של בית"ר בליגה העליונה סיימה בית"ר את 221 משחקיה ב156- ניצחונות, 36 הפסדים ו29 - תוצאות תיקו. היא רשמה לזכותה אליפות אחת ושתי זכיות בגביע הארץ ישראלי. בחוץ לארץ, במחנות העקורים, התנהלה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה פעילות ספורט שגם בית"ר השתתפה בה, אם כי חלקה היה זעום. הימים הגדולים של בית"ר ת"א חלפו. קבוצת הכדורגל לא הצליחה לשחזר בשנות החמישים את הצלחותיה מהעבר, כוכבי שנות הארבעים פרשו ולא נמצאו להם מחליפים ברמתם. הקבוצה נעשתה קבוצת תחתית.

נראה שנקודת המפנה הייתה התבוסה לקבוצת נאשה קרילה היוגוסלבית 5:0, קבוצה שיום לפני כן (14 בפברואר 1950) סיימה בתיקו אחת עם הקבוצה הבינונית של מכבי נתניה. היה זה ההפסד הרציני הראשון של בית"ר במשחק בין ארצי, וההשוואה בין הפסד לזה בין הניצחון משנת 1945 על קבוצת יוגוסלבית אחרת הבהירה לכל את ההבדל בין בית"ר של שנות הארבעים לבית"ר של שנות החמישים. בשנת 1952 החליט השחקן הוותיק לוניה דבורין לפרוש ממשחק פעיל ולוניה מונה למאמן בית"ר ת"א.

בשנת 1955 קבע אלמליח נסים שיא שלא נשבר עד היום. אלמליח כבש 30שערים בליגה. בשנות השישים מצבה של בית"ר ת"א הדרדר, בניסיון לשפר את מקומה בטבלה, הייתה בית"ר תל אביב המועדון הראשון בארץ, עוד בראשית שנות השישים, שהחתים שני שחקנים זרים. יעקב פרידלר, חבר הנהלה של בית"ר היה בארצות הברית ועשה צעד שלא היה מקובל באותם ימים. הוא אתר את אנטוניו בונזי וקארלוס בוסטמנטו (שהתגייר לאחר מכן) ושלח אותם לישראל. השניים שחקו כמה שנים בקבוצה בהצלחה, אך לא סייעו לה להשיג תואר. בונזי אף שיחק מאוחר יותר בנבחרת ישראל ונהרג אחר כך בתאונת עבודה. בוסטמנטו חזר בתשובה הפך ליהודי חרדי ולא מוכן לדבר על כדורגל. בבית"ר ת"א במסגרת הנצחת שמו של נתן פנץ הי"ד נפתח בית ספר לכדורגל ע"ש נתן פנץ.

בפעולות הארגוניות הקשורות עם פתיחת בית הספר סייע שחקן העבר משה חליבה בהיותו יו"ר מחלקת הנוער. כן תרמו רבות למפעל החשוב יגאל גריפל, ברוך מנדלבליט וארצי בן יעקב. בית"ר ת"א הצליחה פעם נוספת להגיע למעמד גמר גביע המדינה בשנת 1977. בגמר ניצחה מכבי ת"א את בית"ר ת"א 1:0. רק פעם אחת בשנת 1988 הייתה בית"ר ת"א מועמדת לאליפות. במהלך השנים ירדה בית"ר ת"א שבע פעמים מהליגה הראשונה לשנייה. בשנת 62 עד שנת 64, בשנת 66 עד שנת 69, בשנת 80 עד שנת 81, בשנת 82 עד שנת 83, בשנת 85 עד שנת 86, בשנת 93 עד שנת 94, בשנת 96 ירדה בית"ר בפעם האחרונה מהליגה הלאומית. קבוצת בית"ר ת"א התאחדה עם קבוצת שמשון ומשחקת היום בליגה הארצית.

בית"ר ירושלים:

בית"ר ירושלים נוסדה בשנת 1936. סניף בית"ר ירושלים היה סניף קטן, וקבוצת הכדורגל שלו לא הגיעה בתקופת היישוב להישגים גדולים. התחרות המשמעותית הראשונה שהשתתפה בה קבוצת בית"ר ירושלים התקיימה בשנת 1944 כאשר נערכו משחקי כדורגל על גביע ירושלים. בית"ר ירושלים ניצחה את קבוצת החיילים הבריטיים, אל - עלמיין, בתוצאה 3:0. הקבוצה שיחקה בליגה השנייה ולא הייתה מועמדת לעלייה. המשחקים המעניינים באותם ימים נערכו נגד היריבה העירונית, קבוצת "הפועל". העניין נבע לא רק מתחרות ספורטיבית על הבכורה העירונית, אלא בעיקר מהתחרות הפוליטית שבין נציגות המחנות הפוליטיים היריבים והאידיאולוגיות המתחרות, בין נציגים ה"פורשים" לבין נציגת "היישוב המאורגן" בירושלים. הדרבי העירוני הראשון התקיים ב15- בנובמבר 1947. שלושת אלפים צופים נכחו במגרש "הפועל" בשכונת סנהדריה. בית"ר ניצחה 3:1. בעוד היריבות בין האוהדים הייתה עצומה, השחקנים עצמם היו ידידים, ואחד השחקנים נזכר ש"לא פעם ישבו בקפה נאווה והחליפו חוויות".

דרבי ראשון לאחר קום המדינה בין שתי הקבוצות הירושלמיות, ששיחקו בליגה הארצית (ליגה א'), נערך בינואר 1950. המשחק נערך במגרש החדש בימק"א. המגרש היה ללא דשא, אך עם יציע אבן, מקלחות וחדרי הלבשה מפוארים לזמנם. בית"ר ניצחה 4:1 לעיני כ4000- צופים. האווירה לא הייתה שונה מהאווירה שהייתה שלוש שנים לפני כן. גם הפעם, כמו גם בפעמים הבאות, היה הדרבי העירוני דרבי פוליטי יותר מעירוני וספורטיבי - הקבוצה שייצגה את מפא"י וההסתדרות מול הקבוצה שייצגה את "חרות". את השחקנים דרבנו לנצח לא בשם היריבות העירונית בלבד, אלא כנושאי המאבק בממסד של מפא"י. למרות ניצחונות אלו בדרבי העירוני, עד אמצע שנות השבעים הייתה היריבה העירונית, "הפועל", הקבוצה הדומיננטית בירושלים. בשנת 1954 ארבע מחזורים לסיום העונה בית"ר ירושלים במקום השני בליגת המשנה כשהמאבק בינה לבין הפועל רחובות על העלייה לליגה הראשונה. הפרש השערים לטובת רחובות. משחק העונה בין בית"ר ירושלים ל הפועל רחובות עמד להתקיים במחזור האחרון בי.מ.ק.א. את ירושלים אימן מאמן שחקן סימון אלפסי, אלפסי ביקש מלוניה דבורין, אתו שיחק בזמנו בבית"ר ת"א, לאמן את הקבוצה בארבעת המשחקים האחרונים כשהוא חוזר להיות שחקן מהשורה.

המשחק נקבע לשבת ב 10 בבוקר, לראשונה בתולדות הבירה הגיעו 10,000 איש לראות את המשחק. במחצית הראשונה הובילו רחובות 1:0, במחצית השניה השוו שחקני בית"ר אך תיקו הספיק לרחובות ולא לירושלים. לקראת הסיום הבקיע החלוץ חסון את שער הניצחון. הקהל ביציעים קפץ ואנשים החלו לחדור למגרש. השוטרים הצליחו להרחיק את הקהל. המשחק נגמר ושחקני בית"ר הוברחו למוניות אך הקהל לא ויתר. האוהדים עקרו את צירי הדלתות ושלפו את השחקנים אחד- אחד כשהם נושאים מי.מ.ק.א. עד מקום משכנם בבקעה ואלפים מריעים ברחובות ירושלים. בית"ר ירושלים לראשונה בתולדותיה עולה לליגה הראשונה.

הרכב בית"ר: ברנס, חי עזרא, בליכר, שוימר, שטרן, בירנלבום, ציון שלום, יחזקאל, אלפסי, חסון, שטיין (עמיאל) על הספסל ישב כוכב הנוער של בית"ר שאול מזרחי שהפך לכוכב הגדול של הקבוצה. בשנות ה 50 וה 60 זכה לכינוי "המלך". בשנת 1955 ירדה בחזרה בית"ר ירושלים לליגת המשנה ועלתה שוב רק ב 1968. בשנים 1968-2000 ירדה הקבוצה שלוש פעמים לליגה השנייה. באחת הפעמים (1974) בוטלה הירידה בגלל גילויי שחיתות ואי סדרים בניהול ענף הכדורגל בארץ, אי סדרים שחשפו שני חברי כנסת צעירים, יוסי שריד ואהוד אולמרט. בשני המקרים האחרים עלתה בית"ר בתוך עונה אחת בחזרה לליגה הבחירה. הקבוצה זכתה בשנים אלו בארבע אליפויות, חמישה גביעי מדינה, זכתה פעם אחת בגביע הטוטו ובגביע ליליאן, ופעמיים זכתה בתואר אלוף האלופים. פעם אחת (1997-1998) זכתה בשתי אליפויות רצופות. במרבית שנותיה בליגה הבכירה היא הייתה קבוצת צמרת שנאבקה על האליפות ו\או על זכייה בגביע המדינה.

בשנת 1976 זכתה בית"ר ירושלים לראשונה בתולדותיה בגביע המדינה לאחר ניצחון על מכבי ת"א 1:2 משעריהם של דני נוימן ואורי מלמיליאן בן ה 18 שנבחר גם לכדורגלן העונה. בשנת 1979 זכתה בית"ר ירושלים בפעם השנייה בגביע המדינה, שוב בניצחון על מכבי ת"א 1:2 משעריהם של דני נוימן ואורי מלמיליאן.

בשנים 1986 ,1985 ו 1989 זכתה בית"ר ירושלים גם בגביע. בשנת 1985 ניצחה בגמר את מכבי חיפה 0:1. בשנת 1986 ניצחה בגמר את שמשון ת"א 1:2. בשנת 1989 ניצחה בגמר את מכבי חיפה בפנדלים 3:4. סה"כ זכתה בית"ר בגביע 5 פעמים בתולדותיה.

בשנת 1987 מצליחה בית"ר ירושלים לזכות באליפות המדינה.בית"ר בכיכובם של אלי אוחנה ואורי מלמיליאן זכתה באליפות בפער של 15 נקודות מהמקום השני. בשנת 1993 זכתה בית"ר בתואר האליפות בפעם השנייה. בית"ר בהדרכת דרור קשטן שעלתה לליגה הלאומית באותה שנה הפתיעה וזכתה באליפות. בשנת 1997 האליפות שוב לבית"ר ירושלים כשהמאמן אלי כהן. בשנת 1998 שנה שנייה ברציפות שהאליפות לבית"ר ירושלים, יוסי אבוקסיס שחקנה של בית"ר הוכתר לכדורגלן העונה. בשנת 1999 הפסידה בית"ר ירושלים בגמר להפועל תל אביב 3:1 בפנדלים ובשנת 2000 הפסידה בית"ר ירושלים שוב בגמר להפועל ת"א 2:4 בפנדלים. בית"ר ירושלים החליפה, מאז שנות השישים, את קבוצת בית"ר תל אביב כקבוצת הדגל של מרכז בית"ר. הישגיה מרשימים על פי כל קני מידה, ועם שחקניה נמנו כמה מהשחקנים הטובים בארץ, כמו יוסי מזרחי, אורי מלמיליאן ואלי אוחנה, אך למרות זאת, חלק נכבד מהמוניטין שיצאו לה בכדורגל הישראלי בא לה בזכות קהל האוהדים שלה.

בסקר מיוחד שהוזמן בשנת 1997 בעבור ההתאחדות בכדורגל, נמצא שלבית"ר ירושלים קהל האוהדים הגדול בארץ. קהל האוהדים של הקבוצה נמצא היום לא רק בירושלים אלא בכל רחבי הארץ, בערים הגדולות, בעיירות הפיתוח ואפילו בקיבוצים ובכפריים דרוזיים וערבים.

קבוצות בית"ר נוספות בכדורגל

בית"ר בנימינה:

בשנת 1953 נותרה בית"ר בנימינה ללא מאמן והיה חשש לפירוקה. לוניה דבורין נשלח ע"י מרכז בית"ר לפי בקשתו של יו"ר קבוצת בית"ר בנימינה, יחיאל גבעוני לאמן את הקבוצה. בתקופה זו שיחקו בקבוצה אהוד אולמרט (ראש הממשלה) ארצי בן יעקב ונמרוד גבעוני והקבוצה לא נשרה מהליגה.

בית"ר רמלה:

אריה קרמר מנכ"ל מרכז בית"ר ותושב רמלה מאז עלייתו לארץ התמסר לקבוצה בשנת 1966, שכנע את לוניה דבורין לאמן את הקבוצה לאחר שהמאמן הקודם התפטר. הקבוצה הייתה ממוקמת בתחתית הטבלה אולם עם בואו השתנה המצב, נותרו עוד עשרה משחקים לסיום העונה שבמהלכם הצליחו השחקנים לנצח ולגמור את העונה כשהיא ממוקמת במכרז הטבלה ולהבטיח בכך עונה נוספת בליגה א'. לאחר מותו של קרמר הוסב שם הקבוצה לבית"ר (קרמר) רמלה.

קבוצות נוספות בבית"ר שהגיעו להישגים:

בית"ר נתניה: שיחקה שנה אחת בליגה הלאומית בשנת 1987.

בית"ר ב"ש: משחקת כיום בליגה הלאומית (הליגה השנייה).


 
 
 
עמוד הבית  |  הוסף למועדפים  |  קבע כדף הבית  |  צור קשר
     
   
     
   
     
   
     
   
     
   
     
   
     
   
     
   
     
   
     
   
     
   
     
   
     
  Powered By Art-Up